הלכת סלוצקי והשפעתה על עולם הביטוח- תנאי בפוליסה אינו מהווה עובדה מוגמרת: 

חברת ביטוח המבטחת תכולת דירה מתנה את תחולת הביטוח על תכשיטים שמצויים בדירה בהתקנת כספת, שתשמש לשמירתם. 

בדירתו של המבוטח הותקנה כספת כנדרש, אך ביום שבו התרחשה פריצה לדירה התכשיטים לא היו מוחזקים בה. הכספת עצמה לא נפרצה. 

חברת הביטוח חוייבה במתן פיצוי יחסי, למרות הכל, הכיצד?

בפס"ד של ביהמ"ש העליון רע"א  3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי, עסק ביהמ"ש במספר שאלות משפטיות אשר הובילו לתוצאת הפיצוי היחסי כאמור, חרף העובדה בה מבוטח לא עמד בתנאי מתנאי המיגון שננקבו בפוליסה.

ראשית עסק ביהמ"ש בשאלה מה דינה של הפרת תנאי שנקבע בפוליסה ואשר הטיל על המבוטח חיוב שהיה בו כדי להקל או לצמצם את סיכוניו של המבטח?

הוראה זו קבועה בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, אשר מפנה לסעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח. סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן:

"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 בשינויים המחוייבים".

שילובן של הוראות אלה מביא למצב דברים בו אי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומאטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים – על-פי היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי. 

בהקשר זה, עלתה שאלה נוספת באם חל בכלל בענייננו סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, קרי האם אי-שמירת התכשיטים בכספת היוותה אי-נקיטת אמצעי להקטנת סיכון, שעליה חל סעיף זה?

ביחס לשאלה זו, נקט ביהמ"ש בפרשנות רחבה, וקבע שיש מקום להחיל את סעיף 21 על המקרה דנן, זאת בשים לב לצורך להגן על מבוטחים שעלולים לא להיות בקיאים באשר למשמעות של אי-קיום תנאי ולמצוא עצמם, ביום פקודה, בפני שוקת שבורה. 

שיקול מדיניות נוסף אשר תמך בהחלת האפשרות לקבלת תשלום יחסי גם על מקרים שבהם לא הופעל אמצעי מיגון הוא כי הימנעות מהתקנת אותו אמצעי המיגון מהווה מחדל חמור הרבה יותר מאשר היעדר הפעלת אותו אמצעי. לפיכך, בנסיבות שבהן המבוטח אך שכח באופן חד-פעמי להפעיל את האמצעי שבו היה אמור לנקוט (כמו במקרה הנ"ל בו שכח המבוטח להפקיד את התכשיטים בכספת)  תוביל לתוצאה פרדוקסאלית – החמרה יתרה עם המבוטח בהשוואה למבוטח שלא טרח כלל להתקין אותו אמצעי. 

ביהמ"ש שלל את עמדתה של חברת הביטוח ולפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין "תנאי מוקדם" לתחולתו של חוזה הביטוח וקבע כי סעיף 21 מתקיים במקרה הנדון- משמע יש לחייב את המבטחת במתן פיצוי יחסי. 

כעת , דן ביהמ"ש בסוגייה – כיצד ייקבע מהו הפיצוי היחסי? 

עניין זה מאוזכר בתנאיו של סעיף 18 (ג)  לחוק חוזה ביטוח.

בבואו של ביהמ"ש להכריע בסוגיה זו. בוחן ביהמ"ש מספר שאלות:

ראשית, יש לבחון, כאמור, האם אותה מבטחת מציעה פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת את אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית.

שנית, ובהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית "משוערת" שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. 

שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, רק אז  יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח למבוטח.

נטלי ההוכחה:

כלל ידוע הוא, כי על המבוטח הנטל להוכיח קרות מקרה הביטוח ואילו על המבטחת למוטל הנטל להוכיח כי חל סייג, חריג או פטור מאחריות לו הוא טוען. 

עם זאת, במקרה הנ"ל קבע ביהמ"ש כי הנטל להוכיח שמבטח סביר לא היה נקשר בחוזה הביטוח, אף בעבור דמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאשורו, צריך להיות מוטל על המבטח וכך גם הנטל להוכיח את דבר קיומה של פוליסה מקבילה שעל בסיסה יש לחשב את התשלום היחסי .

אין ספק, כי פס"ד "סלוצקי" היווה מהפיכה של ממש בעולם הביטוח ובכלל זה השפיע באופן ישיר על אופן ניסוח הפוליסות ופרשנותן.  

Open chat
היי 👋
נשמח לעמוד לשירותך